האגדה שTobia הכי אוהב
רודופיס והסנדל הזהוב
נץ חוטף את הסנדל של נערה משועבדת, עד שהוא נופל אל חיקו של מלך במנף, במה שאולי הוא סיפור הסינדרלה העתיק ביותר שסופר אי פעם.
בעיירת הנהר המצרית נאוקרטיס חיה נערה בשם רודופיס, ששמה פירושו “לחיים ורודות”. היא הובאה ממרחק רב מעבר לים, ועבדה כעת בביתו של אדון טוב לב, מטפלת באווזים וכובסת צמר על גדת הנהר, בעוד שאר המשרתות לעגו לשיערה הבהיר ולמבטא המוזר שלה.
ערב אחד, כשרודופיס סיימה את מטלותיה, אדונה, שנקשר אל טבעה העדין, נתן לה זוג סנדלים עם סוליות מעור מוזהב, עדינים כל כך עד שנראו עשויים לריקוד ולא להליכה. באותו לילה, בעוד שאר הנערות יצאו לחגיגה בעיירה, רודופיס נשארה לכבס בגדים בנהר, והניחה את סנדליה היפים על אבן שטוחה לייבוש בשמש.
סנדל שנשא הרוח
בזמן שעבדה, צלל נץ מהשמיים, חטף אחד הסנדלים הזהובים הקטנים מהאבן, ושב וטס בין העננים לפני שרודופיס אפילו הספיקה לקרוא. היא מעולם לא חשבה שתראה אותו שוב, וניגבה דמעה, סיימה בשקט את עבודתה וחזרה הביתה עם הסנדל היחיד שנותר לה.
סנדל בחיקו של פרעה
הרחק משם, בעיר הגדולה מנף, ישב הפרעה הצעיר אמסיס וקיים משפט באוויר הפתוח. בלי אזהרה, חג הנץ פעם אחת מעל ראשו והפיל את הסנדל הזעיר, בדיוק כזה שנחת ממש בחיקו. אמסיס סובב אותו בידיו, נפעם מגודלו הקטן ומהעור המוזהב העדין, והכריז שלא ינוח עד שימצא את הרגל שאליה הוא שייך.
סירות נשלחו במעלה הנהר ובמורדו, ושליחים הלכו מעיירה לעיירה, עד שאחד מהם הגיע סוף סוף לבית בנאוקרטיס שבו גרה רודופיס. כשהיא התקדמה בשקט, בסנדלה היחיד שנותר, והסנדל הזהוב הונח ליד כף רגלה היחפה, כולם ראו שהוא מתאים בדיוק.
מלכה מגדת הנהר
אמסיס הביא בעצמו את רודופיס למנף, ושם, בארמון שבו הפיל הנץ את הסנדל לראשונה, הפך אותה למלכתו. היא מעולם לא שכחה את האווזים שטיפלה בהם ולא את הנהר שבו כיבסה צמר, ומספרים שלמשך כל שארית חייה שמרה צלחת קטנה עם גרעינים על אדן חלונה, למקרה שהנץ יבוא לבקר שוב.
וזוהי, כך אומרים, הגרסה העתיקה ביותר של סיפור שסופר מאז מחדש במאה ארצות שונות: שטוב לב, ולו הכי שקט, תמיד מוצא את דרכו הביתה.
Nubian Lullaby (Egypt)
הפעילו אותו בעדינות בזמן הקריאה: שיר ערש נובי מסורתי, מנוגן ביד, ממצרים, אותה תרבות שממנה מגיעה האגדה הזו.
עוד אגדות, עוד שירי ערש
זו אגדה מתוך אוסף הולך וגדל של סיפורים מסורתיים מכל רחבי העולם, שכל אחד מהם מלווה, במידת האפשר, בשיר ערש אמיתי מאותה תרבות.