אלאדין

אלאדין היה בנו של חייט עני שמת בצעירותו, והוא גדל בלי לעשות כמעט דבר מלבד להסתובב ברחובות העיר עם שאר הנערים. יום אחד עצר אותו זר לבוש היטב, אמר שהוא דודו של אלאדין, שחזר סוף סוף הביתה ממרחקים, וביקש מאלאדין לעזור לו במשהו למחרת בבוקר.

הזר הוליך אותו אל מעבר לקצה העיר, אל מדרון חשוף, שם הצית אש קטנה, אמר עליה כמה מילים, ולוח אבן באדמה נפתח אל גרם מדרגות היורד למטה. הוא אמר לאלאדין לרדת, לעבור בין החדרים שימצא, לא לגעת בדבר, ולהביא בחזרה רק מנורת נחושת ישנה שתלויה ממש בקצה.

המערה

מתחת לאדמה מצא אלאדין גן שעציו עמוסים פירות עשויים זכוכית צבעונית, או כך חשב, והוא מילא את כיסיו ואת שרווליו בבוהקים ביותר לפני שהוריד את המנורה מן הָוו. כשטיפס בחזרה למעלה, לא הצליח לעלות במדרגה הגבוהה האחרונה כשידיו כה מלאות, וביקש מהזר למשוך אותו החוצה תחילה ולקחת את המנורה אחר כך. הזר, שרצה את המנורה ולא דבר מלבדה, התמלא זעם, וטרק את לוח האבן מעל ראשו של אלאדין.

בחשכה נזכר אלאדין בטבעת שהזר ענד על אצבעו למזל טוב. הוא סובב אותה בעודו פוקק את ידיו, ודמות של עשן עלתה ושאלה אותו מה משאלתו. אלאדין רק ביקש להיות בבית, ובהרף נשימה היה שם, בחדרה הקטן של אמו, עם המנורה וכיסיו עדיין מלאים זכוכית.

המנורה

אמו ניגשה לנקות את האבק מן המנורה הישנה כדי שיוכלו למכור אותה, ודמות שנייה עלתה ממנה, גבוהה מן החדר, וגדולה הרבה יותר מן הראשונה. מאותו יום המשפחה לא רעבה עוד, אבל אלאדין, שזכר איך הרגישה המערה, ביקש מן השד רק את מה שבאמת נצרכו לו. במרוצת הזמן ראה את בת הסולטאן חולפת ברחוב ואיבד את לבו, ושלח לה מתנה מפירות המערה, שהתגלו כאבני חן אמיתיות. אחרי מעט צרות עם שר קנאי, הסכים הסולטאן, השד הקים ארמון, ואלאדין והנסיכה נישאו.

אבל הזר מן המדרון לא שכח את המנורה. הוא חזר אל העיר מחופש לרוכל, מהלך ברחובות שמתחת לארמון וקורא: מנורות חדשות תמורת ישנות. הנסיכה, שלא ידעה מה היא באמת מנורת הנחושת הישנה, שלחה אותה למטה כדי להחליפה במנורה חדשה ומבריקה. באותו לילה שפשף אותה הרוכל, והארמון, ובתוכו הנסיכה, נישא אל מעבר למדבר, אל ארצו שלו.

הדרך הארוכה הביתה

לאלאדין עדיין הייתה הטבעת. השד שלה לא יכול היה לבטל את מה שהמנורה עשתה, אבל הוא יכול היה לשאת אותו אל המקום שבו ניצב הארמון עכשיו. הוא בא אל הנסיכה בלילה, והיא אמרה לו שכבר חשבה על משהו. בערב שלמחרת הגישה לזר גביע יין שהיא עצמה טיפלה בו בשקט, וכשהוא שתה אותו ונרדם, אלאדין לקח את המנורה בחזרה מחגורתו.

שד המנורה החזיר את הארמון, ואת הנסיכה, הביתה עוד לפני שהסולטאן סיים את ארוחת הבוקר שלו, והכול נסלח. אלאדין חי חיים ארוכים לאחר מכן, עם שד שיכול היה להעניק לו כל דבר שבעולם, והדבר המוזר שאנשים זכרו בו לא היה הארמון ולא אבני החן, אלא כמה נדיר היה, משנעשתה משפחתו בטוחה, שביקש דבר מה לעצמו.

🎧 שיר הערש של הלילה

▶ צפו בערוץ היוטיוב שלנו

יאללה תנאם

הפעילו את המנגינה הזו בעדינות בזמן שאתם קוראים את אלאדין בקול: יאללה תנאם, אחד משירי הערש האהובים ביותר של הלבנט, מאותה פינה של העולם שממנה יצא הסיפור.

צפו במילים ובמשמעות →