האגדה שTobia הכי אוהב
איך מאווי דג את ניו זילנד
חצי-אל פיקח ושובב מסתתר בקאנו של אחיו, משליך חכה קסומה אחת לים העמוק, ומעלה אי שלם.
מאווי היה הצעיר מבין חמישה אחים, קטן ופיקח היכן שהם היו גבוהים וחזקים, והם לעיתים קרובות השאירו אותו מאחור כשחתרו לים לדוג. לילה אחד, נחוש לא להישאר מבחוץ שוב, מאווי הסתתר מתחת ללוחות העץ של הקאנו שלהם לפני עלות השחר, ונשאר שקט ודומם עד שהאחים חתרו הרחק מעבר לטווח ראייה של היבשה.
כשמאווי לבסוף חשף את עצמו, האחים רטנו, אך היה מאוחר מדי לחזור. מאווי הביא איתו חכה מיוחדת מאוד, מגולפת בקפידה ומלאה בקסם עתיק, אף שאחיו רק צחקו ואמרו שאזורי הדיג הקרובים כבר רוקנו.
חכה שהושלכה למעמקים
מאווי ביקש מאחיו לחתור רחוק יותר משהם אי פעם הלכו, אל מים כה עמוקים וכהים עד שאפילו האמיץ שבהם השתתק. שם, הוא השליך את החכה שלו למטה, ולמטה, ולמטה, מעבר למקום שבו שחו הדגים הרגילים שלהם, והמתין.
השלל העצום
החוט נמתח כה פתאום עד שכמעט משך את מאווי מעל הסיפון. מה שלכד, לא משנה מה זה היה, היה עצום, ונדרשו כל כוחו ופיקחותו, כשהוא ממלמל שירים עתיקים, כדי למשוך אותו לאט מהמעמקים. כשלבסוף פרץ את פני המים, זה לא היה סתם דג: זה היה הדג הגדול ביותר שמישהו אי פעם ראה, כה עצום עד שגבו נמתח על פני האופק, מכוסה כבר בגבעות ועמקים ירוקים ורכים.
הסימנים שהשאירו האחים
מאווי אמר לאחיו להמתין בשקט בזמן שהוא הולך לעשות שלום עם אלי הים והשמיים, כדי שנשמת הדג הגדול תוכל לנוח בשלווה. אבל אחיו, נדהמים ומעט מפוחדים ממה שמשו מהמים, לא הצליחו להמתין. הם החלו לחתוך את גבו של הדג לפני שמאווי חזר, והסכינים שלהם חצבו עמקים עמוקים והרים משוננים במה שאחרת היה נהיה אדמה חלקה ועדינה.
אותו דג גדול הפך לאי הצפוני, שהמאורי עדיין קוראים לו טה איקה-א-מאווי, הדג של מאווי, וההרים המחוספסים והעמקים שלו נאמר כי הם בדיוק הסימנים שהשאירו הלהבים חסרי הסבלנות של אחיו. הקאנו של מאווי, זה שבו הסתתר באותו בוקר, הפך לאי הדרומי, נח לנצח לצד הדג שעזר להעלות מהים.
הסיפור עדיין מסופר היום, כפי שתמיד סופר: שאפילו האח הקטן ביותר, המוזנח ביותר, יכול למשוך משהו שעליו יעמוד העולם כולו.
Maori Lullaby
הפעילו אותו בעדינות בזמן הקריאה: שיר ערש מאורי מסורתי, מנוגן ביד, אותה תרבות שממנה מגיעה האגדה הזו.
עוד אגדות, עוד שירי ערש
זו אגדה מתוך אוסף הולך וגדל של סיפורים מסורתיים מכל רחבי העולם, שכל אחד מהם מלווה, במידת האפשר, בשיר ערש אמיתי מאותה תרבות.