קראו את האגדה שLu כל כך אוהב
לליבלה והדבורים
נחיל דבורים נוחת על תינוק ישן, לא כדי לעקוץ אותו אלא כדי להכתיר אותו: כך מתחילה האגדה שמאחורי הכנסיות המפורסמות של אתיופיה, המגולפות בסלע.
לפני זמן רב, ברמות אתיופיה, נולד ילד שיום אחד יהפוך למלך גדול. כשישן בעריסתו באחד הצהריים החמים, ירד מהשמיים נחיל דבורים והתיישב מסביבו, וכיסה את גופו הקטן מכף רגל ועד ראש.
אמו מיהרה פנימה, אחוזת אימה, בטוחה שתינוקה ייעקץ מאות פעמים. אך כשהתבוננה מקרוב, ראתה שהדבורים לא עוקצות אותו כלל. הן נעו בעדינות על עורו, מזמזמות ברכות, כאילו הן שומרות עליו ולא פוגעות בו.
שם וסימן
זקני הכפר החכמים הוזעקו לראות את המראה המוזר, ואמרו לאמו של הילד לא לפחד. “הדבורים באו לשרת אותו,” אמרו, “כי יום אחד הוא יהיה מלך, ועמו יתאסף סביבו בדיוק כפי שהדבורים התאספו עכשיו.” מאותו יום, ניתן לילד השם לליבלה, שבשפת האגאו העתיקה פירושו “הדבורים מכירות בריבונותו.”
חלום על כנסיות מאבן
לליבלה גדל להיות אדם צעיר, אדיב ומתחשב, ובמרוצת הזמן, בדיוק כפי שהזקנים ניבאו, הוא אכן הפך למלך. שנים רבות לאחר מכן, כך מסופר, חלם חלום ברור שבו הוצגה לו ירושלים חדשה, עיר קדושה שנחצבה לא מלבנים או עץ, אלא מהסלע החי של ההרים עצמם, כדי שלעמו יהיה תמיד מקום קדוש קרוב לביתו.
הכנסיות של לליבלה
לליבלה הציב את עובדיו למשימה בעמק גבוה בהרי אתיופיה, ויחד הם החלו לחצוב כלפי מטה כנסיות ענקיות ומדהימות בתוך הסלע הוולקני האדום, לא בנויות לבנה על גבי לבנה, אלא חצובות בשלמותן מתוך האדמה שמתחת לרגליהם. האגדה מספרת שהבנאים עבדו במשך היום, וכשירד הלילה והם פרשו לנוח, ירדו מלאכים כדי להמשיך בחציבה עד עלות השחר, כך שאחת עשרה הכנסיות עלו מהסלע מהר בהרבה משידי אדם לבדן היו יכולות להספיק.
עד עצם היום הזה, אחת עשרה הכנסיות החצובות בסלע של לליבלה עדיין עומדות בדיוק במקום שבו נחצבו, ומושכות אליהן נוסעים ועולי רגל מכל קצוות העולם, כדי לראות את הפלא שהחל, לפני זמן כה רב, בתינוק, ובנחיל דבורים שלא בא לפגוע בו אלא להכתיר אותו.
Eshururu
נגנו אותו בשקט בזמן הקריאה: שיר ערש אמהרי מסורתי, מאותה המדינה שבה נולדה האגדה הזו.
עוד אגדות, עוד שירי ערש
זו אגדה מתוך אוסף הולך וגדל של סיפורים מסורתיים מכל רחבי העולם, שכל אחד מהם מלווה, במידת האפשר, בשיר ערש אמיתי מאותה תרבות.