קראו את האגדה שNelly אוהבת
אורשימה טארו
דייג טוב לב כלפי צב ים קטן, ארמון בקרקעית הים שבו הזמן זורם אחרת, וקופסה שמבקשים ממנו לעולם לא לפתוח: אחת האגדות העתיקות והעמוקות ביותר של יפן.
לפני זמן רב, בכפר דייגים על חוף יפן, חי דייג צעיר טוב לב בשם אורשימה טארו. ערב אחד, בדרכו הביתה לאורך החוף, נתקל בקבוצת ילדים שדקרו והציקו לצב ים קטן שתפסו. טארו ביקש מהם להפסיק, וכשלא הפסיקו, החליף איתם כמה מטבעות תמורת הצב ונשא אותו בעדינות אל קצה המים, ושחרר אותו.
הצב שחה מעגל איטי, כאילו קד לו, ונעלם מתחת לגלים. טארו לא חשב על כך יותר, עד הבוקר שלמחרת, כשדג מסירתו הקטנה וצב גדול, גדול הרבה יותר מזה שהציל, עלה לצדו ודיבר. הוא אמר שבתו של מלך הדרקונים, הנסיכה אוטוהימה, שמעה על מה שעשה ורצתה להודות לו בעצמה, והציע לשאת אותו אל ארמונה שבקרקעית הים.
הארמון בקרקעית הים
טארו טיפס על גב הצב הגדול, ויחד שקעו לאט מתחת לגלים, דרך מים שנעשו רגועים וצלולים יותר ככל שהעמיקו, עד שהגיעו לארמון בנוי אלמוגים ופנינים, עם שערים מירקן ירוק בהיר. הנסיכה אוטוהימה עצמה יצאה לקבל את פניו, יפה מכל מי שראה אי פעם, והובילה אותו פנימה כדי להודות לו על טוב לבו כלפי הצב הקטן, שהיה אחת מנערותיה.
טארו נשאר בארמון כאורח כבוד. דגים בצבעים בוהקים רקדו למענו בחצרות, ומחלונות הארמון יכול היה לראות בבת אחת את פריחת הדובדבן של האביב, את ירקות הקיץ, את עלי הסתיו האדומים, ושלג יורד אי שם בריחוק, כאילו כל עונה חיה שם ביחד. הוא אמר לעצמו שישהה רק ימים אחדים, וכל יום דמה כל כך ליום שלפניו שאיבד את הספירה כמה ימים חלפו באמת.
הקופסה
עם הזמן מצא טארו את עצמו חושב על אמו הזקנה, על הכפר, ועל הסירה הקטנה שהשאיר מושכת על החול, ואמר לנסיכה שעליו לשוב הביתה. אוטוהימה הצטערה לראותו הולך, אך לא ניסתה לעצור בעדו. היא נתנה לו קופסה קטנה מצופה לכה, קשורה בחוט משי, וביקשה שיבטיח לעולם לא לפתוח אותה, יהיה אשר יהיה, אם ירצה להיות מסוגל לשוב אליה יום אחד. טארו הבטיח, והצב הגדול נשא אותו בחזרה דרך המים אל החוף שממנו יצא.
אבל הכפר שחיכה לטארו לא היה זה שזכר. השביל אל בית אמו הוביל אל שדה ריק. איש ממי שפגש לא הכיר את שמו, וכשלבסוף מצא מישהו זקן מספיק כדי לזכור דייג בשם אורשימה טארו, סיפר לו הזקן שצעיר בשם הזה נעלם בים לפני כשלוש מאות שנה, ולא נראה עוד מעולם.
השנים
טארו התיישב על החול, אוחז בקופסה הקטנה, והבין סוף סוף מה עלה לו ארמונה של אוטוהימה בלי שהבחין בכך: כל אותן שלוש מאות שנה חיכו לו בשקט כל אותו הזמן, והדבר היחיד שהרחיק אותן ממנו היה אזהרתה. בלי ממש להחליט לעשות זאת, ידיו התירו את חוט המשי, וערפל לבן ורך עלה מן הקופסה והתרחק צף מעל הים.
באותו הרגע ממש הלבין שערו של טארו, גבו התכופף, וידיו נעשו דקות וקמוטות, כשכל השנים שהחמיץ שקעו עליו בעדינות בבת אחת. הוא היה עתה איש זקן, יושב לבדו על החוף שבו שחרר פעם צב ים קטן וירוק. אך הוא גילה, להפתעתו שלו, שאינו פוחד, ושחלק ממנו, החלק שזכר את הארמון, ואת הנסיכה, ואת הצב הקד לו במים הרדודים, נשאר צעיר בדיוק כפי שתמיד היה, לכל ימי חייו שנותרו.
Okinawan Lullaby
הפעילו את המנגינה הזו בעדינות בזמן שאתם קוראים את אורשימה טארו בקול: שיר ערש מסורתי מאוקינאווה, שרשרת האיים שבה יפן פוגשת את הים.
עוד אגדות, עוד שירי ערש
זו אגדה מתוך אוסף הולך וגדל של סיפורים מסורתיים מכל רחבי העולם, שכל אחד מהם מלווה, במידת האפשר, בשיר ערש אמיתי מאותה תרבות.